חיכיתי במעבר החצייה, והאוטובוס האוקורדיון עצר למולי בכובד משקלו. הינהנתי הנהון תודה עם הראש לנהג, כשלפתע שמעתי צעקה לכיווני. הסתובבתי. "אני אף פעם לא עשיתי את זה!" צעק לעברי הנהג. ניסיתי להבין מה כבר עשיתי רע. הוא לא ראה אותי? עצר בהפתעה? מה כבר קרה?. "מה?" שאלתי. "כל הכבוד! אני אף פעם לא עשיתי את זה!". הסתכלתי לכף ידי ונזכרתי שהיא אוחזת ורד אדום ארוז בסרט. הייתי נבוך והסמקתי מעט מתחת למעטה החיצוני שהסתיר זאת היטב. חייכתי, אמרתי תודה. הסתובבתי שוב, והמשכתי ברחוב עם הורד האדום.
***
יומיים אחרי שניתקלתי בה במקרה החלטתי להניח פרח על מפתן דלתה. יצאתי מהר מהעבודה בחיפושי אחריו, אחרי אותו פרח בר מזל שיכנס לעולמה. לקחתי אופניים ורכבתי מהר לרחוב שינקין. התלהבתי מהאופניים ונסעתי מהר. מהר מידי, כי חלפתי על פני חנות הפרחים הקטנה. חזרתי אחורה וגיליתי שהיא סגורה. היה לי זכרון מעורפל של חנות פרחים בדיזנגוף סנטר. שוב רוכבים מהר. מחנים ועוברים בדיקה מהירה אצל השומר. כל אנשי שוק האוכל כמעט וסיימו לארוז את הדוכנים שלהם, והם היו לי כמו מסלול מכשולים בדרך לפרח המיוחל. מתחילים בהליכה מהירה בין דוכן הלחמים, דוכני האוכל האסייאתי וכמעט שמתנגשים בזאת עם העגלה מלאת העוגות. חנות הפרחים היתה על סף סגירה, והמוכרת נעמדה בחוץ מולה. נשמתי עמוק, ואמרתי שלום למוכרת. היא אמרה שלום לא אמיתי, שחשף את רצונה לסגור כבר. כשביקשתי ורד אחד אדום כבר עלה על פניה חיוך אחר, אמיתי. היא הביאה אגרטל שהיה מלא ורדים אדומים גבוהים. עברתי עליהם אחד אחד, למצא את זה שמתאים לי. המנצח היה ורד אדום גדול, כזה שנראה כמו קטיפה מבחוץ, ואדום מבפנים. הדבר היחיד שהטריד אותי היתה הנקודה הצהובה על אחד העלים האדומים. הוא היה מספיק יפה גם עם איתה, יפה גם בזכותה.
הגעתי הביתה מחזיק את הפרח בעדינות כל הדרך. שמחתי שהוא הסתדר עם הרוח אפילו יותר טוב ממני. הנחתי אותו על דלפק הבר במטבח, כשאני יודע שהוא יצטרך לחכות לי שם עוד כמה שעות. כיוונתי שעון לאמצע הלילה. 3:36 נשמעת שעה מעולה בשביל ללכת להניח אותו על מפתן דלתה. התקשרתי לתומר, ואמרתי לו: "קניתי פרח. תתכונן, כנראה שתצטרך לשחרר אותי בערבות באמצע הלילה". "בשבילך, הטלפון תמיד על שקט!". צחקתי, אבל שנינו ידענו שאם מישהו יכול להפוך מחווה רומנטית לסיבה למעצר, זה אני...
3:36 בלילה. הטלפון מתחפש לשעון מעורר. כיביתי אותו. שמעתי את הרוח בחוץ, וכבר התחלתי לרעוד. אופציית ה Snooze מעולם לא היתה יותר הולמת ומתאימה. 3 פעמים השתמשתי בה כדי לחמוק מהקור. אבל כשהגיעה השעה ארבע ורבע, הפרח כבר לא נתן לי לחזור למיטה. קמתי רועד. התחממתי מול התנור המצוקמק והתלבשתי מהר. לא מספיק שכבות, אמרתי לעצמי, והוספתי צעיף וכפפות. לקחתי את הפרח, שמתי אותו בשקית נייר כדי שיהיה קצת פחות בולט, אבל הוא עדיין הציץ החוצה במלוא תפארתו. "למה אתה כזה גדול?" שאלתי את הפרח. הוא המשיך לשתוק. פתחתי את הדלת עם הפרח ביד. כשראיתי את עיתון הבוקר, שאלתי את עצמי "מה לעזאזל אתה עושה?". סגרתי את הדלת והמשכתי לרחוב.
העיר ללא הפסקה היתה קפואה לחלוטין. התחלתי ללכת בשדרות בן גוריון ולא ציפיתי לכזאת דממה. איו מכוניות ואין נפש חיה. דקה אחר כך מישהו על אופניים מופיע מולי. הסתרתי את הפרח מאחורי הגב, הרי זה בטח יהיה לו לא הגיוני לראות מישהו מהלך ברחוב עם ורד אדום בולט משקית נייר. הוא חלף על פני ואני ממשיך לכיוון הקצה השני של השדרה. על חנות השייקים שפתוחה 24 שעות חלפתי במהירות. הם רגילים לפגוש אותי בשישי בצהריים וחשבתי שמוזר להקדים את פגישתנו ב 10 שעות. חלפתי על שרידייה של מחאה חברתית בצורה של כסאות פלסטיק קשורים בשרשרת לעץ באמצע השדירה, עם שלט שאומר "מאהל שדרות בן גוריון". ברבע לפני חמש התחילו להופיע טיפות קטנות. התלבטתי האם זה טל או גשם, אבל מהר מאוד קיבלתי את התשובה. הגשם אמר שלום לפרח בפעם הראשונה, ונפסק אחרי דקה. הסתכלתי על בית בן גוריון שניצב לימיני. וחשבתי מה פולה היתה אומרת על זר עם פרח שחולף על פני ביתה באמצע הלילה, האם היתה עושה לי שלום, מחייכת מהמרפסת או חוזרת ברומנטיות לדוד בן-גוריון.
פניתי שמאלה והגעתי לרחוב. הבית הראשון החזיק בגאווה את המספר 25. לא היה לי מושג באיזה בית מדובר ולכן זה שיש לי רק 25 בתים לחלוף על פניהם נשמע סביר באותו שלב. כל מה שהיה לי זה את שמה וזכרון מעומעם של שם הרחוב, מסתבר שזה חומר מספיק בשבילי כדי לכוון שעון לשלוש. כל המכוניות חונות, הכביש ריק, והמדרכות ללא אנשים. הרחוב שלי, תנו לחיפוש להתחיל.
כל בית שונה מזה שלצידו. הראשון נראה כאילו לאחרונה חודש, ולא הצלחתי למצא שום מקום שמכיל את שמות הדיירים. לא תיבת דואר ולא כניסה מזמינה. "מי עיצב את הבניין המעצבן הזה! בוא נמשיך הלאה, ונחזור אם נצטרך" אמרתי לפרח, הוא עדיין שתק, אבל לשם לא חזרנו כבר יותר.
בניין אחרי בניין, תיבת דואר אחרי תיבה, כשרק החתולים מסתכלים עלי. די בטוח שהם הסתכלו עלי מוזר, לא בגלל הפרח אלא בגלל השעה, אפילו הם לא היו יוצאים החוצה בקור הזה אם היתה להם בחירה. לבניין הזה אכנס דרך החנייה ולזה דרך השער החורק. חולף על תיבות הדואר של כל בניין וכל פעם מתאכזב מחדש. התאורה של הטלפון לא תמיד מספיקה, אולי בכל זאת הייתי צריך להביא פנס? אני די בטוח שזה היה מקרב אותי עוד יותר למעצר. בניין נוסף ותאורה חלשה. השם הפרטי שלה מופיע למולי. הלב דופק מהר, אבל שנייה אחר כך הראש מעכל שזה בכלל לא אותו שם משפחה. אכזבה שקטה. הפרח עוד לא הגיע ליעדו, ואני הייתי צריך להחזיר את קצב הלב לקדמותו.
מתקרבים לסוף הרחוב. החלטתי ללכת על אסטרטגיה של קודם כל צד ימין ואז צד שמאל, כך שהיה זה רק חצי מהמסע, או כך חשבתי אז. מצד ימין הפתיע אותי גבר מבוגר שנראה לי מוכר. הבנתי שראיתי אותו כשבדיוק נכנסתי לרחוב משדרות בן גוריון. אני מניח שהוא בא מהצד השני כדי לבחון מקרוב את הבחור עם השקית המוזרה. חייכתי לעצמי, כי הרי אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר. הוא העיף מבט לכיוון השקית עם הפרח שבצבץ לו בגאווה, אינני יודע אם זה הרגיע אותו או הלחיץ אותו יותר, אבל הוא נעלם לתוך החשיכה הקפואה שנייה אחרי.
המעבר לצד השני של הרחוב כלל מעבר על גן ילדים ובית כנסת. שמחתי שסימנתי V מהיר על עוד שני בניינים. אך אחרי כמה בתים החלו לעלות בי ספקות. האם אמצא את הבית שלה או לא? האם דילגתי על תיבה זו או אחרת? הרי גם השם על תיבת הדואר שלי לא עודכן כבר 3 שנים. השער החורק הצליח להקפיץ אותי מהצד השני. מסתבר שיש משהו מורט עצבים במעבר על עשרות תיבות דואר באמצע הלילה! מסתבר.
הבתים האחרים לא העלו שום דבר חדש. ההתקלות הראשונה והיחידה בשם עמרי היתה הדבר היחיד המחמם בדרך אל הבית האחרון ברחוב, כנראה שלראות את השם שלך תמיד מחמם את הלב. ללא אופטימיות יתרה ניגשתי לבניין המחודש. על תיבה מספר 18 הופיע שם המשפחה שלה ללא שם פרטי. צמוד אליו היה שם משפחה אחר. דירת שותפים נשמע הגיוני, אבל הבניין המחודש והיוקרתי נראה לי לא מתאים לאופי שלה. הספק דרש הוכחה נוספת. אולי השלט על דלת הבית יספר יותר?
מולי ניצבה דלת זכוכית עם קודן מתוחכם. כזה שאתה אמור ללחוץ מספר דירה ואז הוא מצלצל אליה. כל מה שהיה חסר לי זה להעיר אותה ב 5:30 בבוקר. ראיתי כי הספרות 2 ו 7 שחוקות, אבל כל ניסיון פיצוח של הקוד הרגיש כאילו יעיר את השכנים. אחרי שלוש ניסיונות שמתי לב למצלמה שיש מולי. "שיט", אמרתי לעצמי וברחתי לחשכה הקפואה. מה עושים עכשיו? נזכרתי כי ראיתי דלת שנייה תוך כדי שעברתי בין המכוניות בחנייה. ניסיתי את טריק הפריצה הידוע שלי של כרטיס ביקור אשר מזיז את המנעול. ניסיתי במשך שתי דקות ללא שום התקדמות, ואז ראיתי אותה מסתכלת עלי. מצלמת האבטחה השנייה. שוב ברחתי לחשיכה. הפעם ללא רעיון חדש.
בחזרה לרחוב בתקווה לרמז אחר, נתתי שוב מבט על כולו. כבר הכרתי כל בניין בו מקרוב, אבל נותרתי ללא רעיון ועם ספק גדול. חשבתי להשאיר את הורד בתיבה שהחזיקה את שם המשפחה, אבל זה פשוט נראה לא נכון. פתאום ראיתי מישהו דוחף עגלת סופר וממהר מבניין לבניין. היה זה מחלק העיתונים שחלק איתי את אותן שעות קרות. חשבתי שאולי הוא יוכל לעזור לי, הרי בטח יש לו רשימת שמות. "הי. תגיד יש לך רשימת שמות?". "סליחה?". "אני פשוט מחפש מישהי, וחשבתי אולי שאתה תוכל לעזור לי עם הכתובת. יש לך רשימה של שמות?". "לא. אני שנים עובד מהזכרון", הוא ענה בגאווה ואני התאכזבתי. שאלתי אותו אם אולי הוא מכיר את שמה, והוא שאל: "זה כל מה שאתה יודע? אתה לא יודע איזה בניין?". "לא" עניתי בתסכול. "ניסית 144? אתה יודע אולי מספר תעודת זהות?". "לא." עניתי, עם סימן שאלה ענק על המצח, איך זה נראה לו הגיוני שיהיה לי את תעודת הזהות שלה ולא את הכתובת, ומה לעזאזל הוא היה עושה עם תעודת זהות??? אמרתי תודה, והוא השיב: "שמע, אתה מנסה לעשות את הבלתי אפשרי!". אני תמיד מסתכל על הבלתי אפשרי כאתגר, אבל הפעם התחלתי לחשוב שאולי הוא צודק.
***
התיישבתי על מעקה באמצע הרחוב, היה זה על שפתו של מעבר המספק מבט לים ואוויר של ים לרחוב. הסתכלתי לכיוון הים, שלא בדיוק עניין אותי באותה שעה. זוג הגיע ויצא מבניין לכיוון הים. הוא אחז בידה, והרוח שיחקה בחצאית הקצרה שלה. הרוח הקרה מהים הזכירה לי שאלעד חשב על לשכור דירה ברחוב הזה, והבריזה הזאת היתה טיעון מרכזי לטובת הדירה. "רגע, מה הדירה השכורה של אלעד עושה ברחוב הזה? ואיך זה שלא חשבתי על זה כשסיפר לי על הדירה להשכרה?". אני לא יודע אם הרוח היא זו שדחפה את האסימון שנפל באותה שנייה, אבל אז הבנתי שסרקתי את הרחוב הלא נכון. זכרון מעומעם אחד התערבב בזכרון מעומעם אחר, ושם של רחוב אחד התחלף באחר. מיהרתי לרחוב המקביל כדי לוודא, הספק החל להסתדר. חיפשתי שלט תל אביבי ממוצע על מנת לוודא את שם הרחוב המקביל, שלט של בניין שבו שם הרחוב כתוב בקטן, האם שמו יצלצל באיזו שהוא פעמון ויבהיר לי שאני מפגר. הפעמון צלצל. צלצל חזק מאוד. טעיתי ברחוב, וזה היה הרחוב הזה...
ארבעים דקות אחרי תחילת המסע, מצאתי עצמי שוב בתחילתו של רחוב, שוב מבט על כולו, שוב ללא רמז לנפש חיה. חצי מיואש, חצי מרוצה שאולי הפרח בכל זאת יגיע ליעד המבוקש, שטיח הכניסה של בחורה יפה. ברחוב הזה ארבעים ושניים בתים במספר, ושוב מתחילים בצד אחד. מספר 42 הפינתי היה כמו מקבילו מהרחוב הקודם, התחלה קשה ללא שום רמז לכניסה. מבט חפוז הראה שלא ממנו תבוא הישועה וכך ניצבתי מול מספר 40. החלו בי הרהורי חרטה. אבל תוך שניה הם נמחקו על ידי טיפות גשם שליטפו אותי בהפתעה. חייכתי בגשם, ותוך כדי שהגנתי על הפרח רצתי ללובי. גבר שהילך ברחוב בשעה המוזרה הזאת התחיל לרוץ במעלה הרחוב בדהרה. "טוב, אם אתה כבר כאן בשעה הזאת" אמרתי לעצמי. שמונה תיבות דואר עם שמות זרים לי ועוד שתיים ללא שום רמז בכלל. וכך מספר 40 אמנם הגן עלי מהגשם, אבל רצה כי אני והפרח נמשיך בטיולנו עד שנמצא אותה.
הגשם נחלש וכמעט ופסק ויצאתי למסע זריז יותר. מסתבר כי הבתים ברחוב היוקרתי היו בכוונה יותר מסובכים, ואילו הבתים ברחוב הזה היו הרבה יותר מזמינים. למען הגיוון עברתי מצד לצד. כמה מטרים ממולי זיהיתי דמות גברית צועדת לכיווני. הפעם לא הסתרתי את הפרח, כבר התגאתי בו, כמו שהגיע לו. הדמות הגברית התבררה כחסר בית רוסי אשר ראיתי כבר ברחובות תל אביב. הוא הביט על הפרח תוך כדי הליכה ואני חייכתי אליו. תוך כדי שחלף על פני פלט שתי מילים ברוסית. אני לא יודע אפילו מילה אחת בשפה שהתאימה למזג האוויר כמו כפפה, אבל ידעתי לזהות שקרא לי "בן זונה". חיוך עקום עלה על שפתי. תל אביב רצתה להוסיף עוד קצת עניין לתפאורה הציורית, ואני נזכרתי באלכוהוליסט מלפני חודשיים אשר ניסיתי לחנך מחדש כאשר נתן אמירה זהה. הפעם, בשביל הפרח, ויתרתי על התענוג.
השעה כבר היתה שש בבוקר, וכשהגעתי לאמצע הרחוב, שהיה ארוך מהמצופה, הבנתי שאני והפרח כבר חלפנו על פני הבית המבוקש. חזרתי אחורה שוב בניין בניין. פעם מדלג מעל החומה, פעם בין המכוניות בחנייה. הקור כבר לא הפריע בכלל, רק השאלה האם בבתים שנשארו, אלו שאני והפרח כבר ביקרנו, נמצא גם אותה. בית עם זרקור מסנוור, ואחד אחר שכולו בשיפוצים, וכך בניין בניין בחזרה למספר 40, שוב השמות הזרים ושוב שתי התיבות ללא השם. יצאתי החוצה מבית הבאוהאוס ונתתי מבט אחרון אל הרחוב. הפרח נתן בי מבט מאוכזב, אבל גם הבהיר לי שהוא דורש להגיע אל אותה בחורה. "אם כן", אמרתי לו, "אצטרך לחשוב על דרך למצא את הכתובת שלה מחר.".
התחלתי לצעוד בשדרות בן גוריון בדרך הביתה חזרה. השמש עוד לא עלתה, אבל השחור התחיל להיהפך לו לאפור, והיה ברור שכמו תמיד עוד מעט השמש תיקח שליטה. עדיין רחובות ריקים, אבל קצת פחות. עדיין כסאות המחאה מחוברים לעץ, והמוכר של הלילה בשייק שפתוח גם בשעות הקטנות שומע מוזיקה ומשתעמם חסר לקוחות. משאית של מאפיות אנג'ל פרקה סחורה בסופר ריינס, והבחור של בית הקפה ליד פתח את המנעול הראשון של תריסי הברזל של בית הקפה. הדרך הביתה כבר קצרה.
אני והפרח הגענו לנקודה ממנה התחלנו את המסע. מתיבת הדואר של מספר שמונה קרץ לו בטוש שחור ובכתב יד לא מוכר השם שלי. לפני חודשיים חזרתי וגיליתי אותו שם, הנחתי שכתב אותו שכן שכל הזמן קיבל דואר לא לו, ורצה להספיק לקבלו. ואם הייתי מניח את הפרח בתיבה לא נכונה, האם היתה מתלוננת זו שהיתה מקבלת אותו? ומעניין איך זאת שרציתי שהפרח יגיע למפתן דלתה היתה מגיבה. האם היתה יוצאת בפיג'מה לעיתון הבוקר ולא שמה לב? האם היתה חושבת על אחר כי שמי לא היה עליו? או שאולי היתה יוצאת לבוקר שלה והיתה מתרגשת? אולי זה היה שולח אותה לעולם הרומנטי בו אני נמצא? אמנם הכרתי אותה מעט מאוד, אבל הוא היה אמור לספר לה שאני רוצה להכיר אותה יותר.
ניגש לקודן המוכר, ולראשונה מזה שעתיים סוף סוף פתחתי דלת ללא שום בעיה. הפרח ואני עלינו מדרגה מדרגה, עד לדלת של הבית החם. נכנסתי והנחתי את הפרח על השולחן. נתתי בו מבט נוסף, להעריך את יופיו, ולהודות לו על המסע. ציחצחתי שיניים, ונתתי בו מבט אחרון ואז קפצתי למיטה. שניה לפני שעברתי לעולם החלומות, הבנתי שאני שכל כך אוהב לפנטז, קיבלתי מהפרח שיעור קטן. מסתבר שפנטזיה רומנטית צריכה להיות לא רק בחלומות.
